אובדן מים תאיים, עור מקומט, דלקות וכו' בגלל "מלח אוכל"

ה"מזהירים" מפני יותר מדי מלח מדברים בדרך כלל על מלח תעשייתי, כלומר מלח בישול, "אוכל" או מלח שולחן בסופרמרקט. מלחות תעשייתיים הם מלחות מזוקקים המורכבים ב-99.99% מנתרן כלוריד. מלחות תעשייתיים עוברים תהליך ניקוי כימי. בתהליך זה מוסרים מהמלח הטבעי מינרלים ויסודות עקבים. נשאר רק נתרן וכלוריד. לשימוש כמלח אוכל הוא בדרך כלל מתווסף עוד עם עזרי זרימה כמו מגנזיום קרבונט (E504) או סידן קרבונט (E170) או אלומיניום הידרוקסיד (E551). תוספות כמו יוד, פלואור או חומצה פוליק מתווספות לעתים קרובות.

מלח האוכל שאנו מוצאים על המדפים של חנויות המזון מהווה בדרך אגב רק כ-0.3% מהמלחות התעשייתיים המזוקקים. 93-94% מהמלחות הללו נדרשים לייצור של פלסטיק, שמן מינרלי, כחומרי ריכוך וכו'. את השאר צריכה תעשיית המזון לשמירה על כושר שמירה של מזונות, כי נתרן כלוריד כל כך תוקפני שהוא הורג אמין במהימנות.

פיטר פריירה, הנציב את עצמו באמצעות הרצאה מרשימה במיוחד באורך 4.5 שעות בנושא מים ומלח ב-Youtube וכן באתרים שונים. הוא משוכנע שלמלח בישול או מה שנקרא "מלח אוכל" אין מקום בתזונתנו בגלל התוקפנות שלו. לתאים שלנו, נתרן כלוריד הוא גם כן רעל שהגוף נלחם בו על ידי ניסיון להיפטר ממנו במהירות ככל האפשר או לפחות לנטרל אותו.

הכליות יכולות להפריש 5-7 גרם NaCl ביום. אך אנו מקבלים בעולם המערבי דרך מוצרים מיוצרי תעשייה, כלומר למעשה בעיסוי, בממוצע 12-20 גרם מלח ביום. מה שהגוף לא יכול להפריש, הוא חייב לנטרל. לנטרול זה הוא זקוק ל"המים הטובים ביותר שלו" כלומר בדיוק לאותו מים תאיים שהוא, כפי שמתואר בכתבה שלנו על Aquaporine ומים תאיים, ניקה בקושי כדי להיות זמינים לתא. הגוף חייב להשתמש ב-23 פעמים כמות זו של מים תאיים יקרים, כדי לנטרל (לכרוך) כל גרם של נתרן כלוריד שלא יכול להיות מופרש דרך הכליות. התוצאה: התא מתייבש. אחד מהסימנים הגלויים הוא עור מקומט.

אם אדם צורך מלח בישול באופן קבוע, הגוף לא יכול לקורבן את מים התאים שלו באופן קבוע ויתרחש גיבוש חוזר על פני העצם. בפרקים עשויה להיות חיכוך מוגבר וכך גם דלקות. שיגרון, גיחוח, או מחלות מפרקות הן לעתים קרובות התוצאה. זה אחד הסיבות מדוע יש לשתות מים זמינים לתאים ככל האפשר.
קרא כאן: למה המלח הנכון חיוני לחיים.